דבריו של אלעד גולן: נכה צה”ל – “הצורך בידע“
דברים אלה נכתבו בהקמתו של אתר אינטרנט זה, והם ממחישים מה הניע אותנו כאשר העלנו על הכתב את כל זכויותיהם של נכי צה”ל על הכתב כפי שהועלו ופעלנו להקמתו של אתר אינטרנט זה לנכי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה.
עומר יעבץ וצחי ביטון, עו”ד.
“המופע לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה” – ככה תמיד אמרו לי על מופעי תאטרון ואופרה, ובהתחלה התייחסתי לעניין בצחוק. אך מסתבר שיש דברים בחיים, שבאמת כך הם עובדים. יצא לי להיפגש עם המון “גברות שמנות”, אבל ה”גברת השמנה” הפעם – כבדה מידי.
כשאני מגיע למקום שמספק לי שירות – אני מצפה לקבל את השירות במהירות האפשרית ובאיכות המיטבית, כאשר מציבים בפני בחירה בין כל האפשרויות העומדות לפני. הפעם – הסיפור היה די שונה. קשה לומר שבהתחלה לא הציעו לי את כל מה שמגיע לי, מכיוון שלא טרחו להודיע לי את זכויותיי. אבל אני, בתור חובב סרטי משטרה יודע בעל פה את זכויותיי (במיוחד באנגלית) אך מכיוון שהזכויות די זהות גם בתרגום העברי – החלטתי לממש את זכותי לעורך דין.
לא מדובר כאן בכלא, או באיזשהו אירוע חריג במיוחד. מדובר פה באותו משרד ממשלתי, הדורש מכל אחד ואחת במדינה לממש את חובתם לשירות צבאי – משרד הביטחון.
אז נכון – ישנם אלו שמשתמטים ממילוי חובת השירות – אך מהם נלקחות זכויות מסוימות שנוגעות בעניינים של רשיון נהיגה, משכנתא, ועוד. אני לא נכלל באכלוסיה הזאת.
ונכון גם שישנם אנשים אחרים שנתנו למדינה שירות צבאי מלא בכל תפקיד שהוא, ומקבלים את זכויותיהם המלאות. גם לאכלוסיה זו איני שייך.
אם כך – לאיזו אכלוסיה אני שייך? אני שייך לקבוצת אנשים שנתנו כל אחד כמה שנתן, מי הרבה ומי מעט, כולם שירתו בצבא, וכנכה צה”ל, אני (למרות שלדעתי גם השאר – אך אני לא אדבר בשם כולם), לא מקבל את הזכויות שלי!
למעשה, אפילו הזכות הבסיסית של חופש המידע, המעוגנת בחוק שלפיו זכותי לדעת את זכויותיי (טוב שאת החוק הזה לא הסתירו ממני), לא ניתנה לי בקלות. על מנת לקבל את חוברת המידע על זכויותיי, נאלצתי להמתין תקופה ארוכה, עד לאחר החלטות הועדות הרפואיות, וגם עד שזה קרה ארך זמן רב, שבו, כמובן, לא היה לי מידע האם וכיצד אוכל לזרז את הליכי ועדות אלו.
אומר לשבחם של אגף השיקום שמרוב פחד – הם נתנו לי 3 חוברות זהות כאלו, אך לרעתם אומר שלא הופיעו בחוברת כל זכויותיי, כמו למשל – זכויותיי לגבי רכב, חמי מרפא (ואלו רק שתי דוגמאות מיני רבות)…
החוברת המפרטת את הזכויות לרכב, אזלה ממדפי המשרד, כך נמסר לי.
ומאז ועד היום, עם אחוזי נכות גבוהים למדי (ולמרות עזרתן של מספר פקידות אדיבות מאד) – אני לא מקבל את כל מה שמגיע לי. אין לי מידע לגבי רכב, חמי מרפא, מקומות שבהם יש לי הנחות, ואפילו סמל נכה לרכב – אין לי. אם אני נוסע עם מישהו אחר – אני צריך ללכת מהיכן שהאוטו חונה לאן שאני צריך להיות, וזה כבר הגיע למרחקים של 2 קילומטר הליכה, שעם בעיות כמו שלי – קשים לי מאד.
כל דבר שרוצים לקבל מאגף השיקום, צריך לעבור דרך כל הפקידות, ולפעמים גם דרך הש”ג. למה דווקא מי שתרם למדינה בגופו ובנפשו צריך לעבור את מסכת הייסורים הזאת? מתי תשיר הגברת השמנה (מאד)? ואולי הגברת תעשה דיאטה, ואנחנו לא נצטרך לקרוע את עצמנו כדי לקבל זכויות?
יולי 2000 אלעד גולן.